שלום-שלמות-והשלמה

תמיד העדפתי יד שניה. חומרים שכבר עברו דרך.. בגדים חדשים יכולים לשבת אצלי בארון שנים, ובסופן להמסר הלאה באהבה. איכשהו, הטישרטים והג׳ינסים המרופטים, נוחים לי יותר. לאורך הרבה זמן, היה לי חשוב לברר מאיפה זה מגיע, ולהבין שזה בסדר לקבל בשלום שאפשר להרגיש ראויה בכל מיני אופנים. מלחמה שנתנה סימנים בגופי, הותירה חותמות. אני אוהבת צלקות. וכל אחת שמתווספת לחברותיה - מתקבלת באהבה. כי הן שייכות לדרך שלי. אני יודעת שלא היתה אפשרות לבחור אחרת, בשום שלב. עובדה שזה מה שקרה. אני זוכרת שלפני ניתוח הלמפקטומי (הוצאת הגידול מהשד), הכירורגית המליצה לי לבקר אצל פלסטיקאי, אז הלכתי, כי אני יסודית, ובזמן ההוא - היה לי חשוב לשמוע. הוא ייעץ לי לנתח גם את הציצי השני כדי ׳להשוות לחצים׳ בין שניהם, אחרת (הוא ניסה להבהיל) ישאר לי חור בגודל כדור טניס! (לא פינגפונג, בחיי שזה מה שהוא אמר). כבר ביציאה מחדרו, הסתכלתי על זהר ואמרתי לו ״נכון שתאהב אותי גם ככה?״. ״ברור״ הוא ענה לי. איזה כיף שזה האדם שבחרתי לחלוק איתו את שנותי. (ובאלו שלפניהן - גדלתי עם אבא בלי יד, מיום כיפור. אז מכירה חלקים חסרים). כשהכנתי את קערת הקינצוגי שבתמונה, תקופה קצרה לאחר ענייני סרטן השד שלי, שחררתי מתוכי, ריסקתי לשברים, כדי להרכיב מחדש, עם עלי זהב (תרגיל ששייך לפילוסופיית הוואבי-סאבי היפנית שאני מאד מתחברת אליה, מוזמנים להעמיק). אני זזה די מהר בחיים ומלאכת הרפאות לא הצליחה לי בקצב שרציתי. הדבק לא עבד והקערה סירבה להתאחד. הדמעות והכאב זלגו בשפע. נאלצתי לעצור, לנשום, לחשב מסלול מחדש, ולהרכיב אותה מזווית אחרת. עברו שנים. מדי פעם היא מתפרקת לי, מסמנת זמן טוב להתבוננות, ואני מרפאת אותה מחדש. כך קורה הריפוי עבורי. 

בטבע, שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, (והגיע הזמן שנקבל זאת בצניעות יתרה), כל הזמן מתרחש שינוי - עלים נושרים, גזעים בוערים ממכות ברק ומתפרקים ע״י אינספור יצורים זעירים, ומטייבים את האדמה עבור זרעים חדשים שנובטים. חיים חדשים. זו המחזוריות. אנו יודעים שכיוון שהשמש ממילא תזרח (בד״כ זה עבורנו) בכל בוקר מחדש, הכל ימשיך כרגיל. ההתבוננות השקטה בשלמות של חוסר השלמות - בחסר שמתוכו מתהווה השלם לרגע אחד קטן, היא המפתח לקבלה עצמית של השתנות אינסופית.